החלטה בתיק תת"ע 8147-06-11

1.                בפני בקשה למתן הוצאות מאוצר המדינה לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: " חוק העונשין").

2.                המבקש נשפט בגין אישום בעבירה של אי ציות להוראות שוטר בניגוד לתקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן: " תקנות התעבורה").

3.                המבקש כפר באשמה ולאחר ניהול הוכחות הנאשם זוכה.

4.                המבקש טוען להוצאות כיוון שזוכה, ומבקש הוצאות בשל ביטול זמנו ואובדן 3 ימי עבודה בהם התייצב לדיונים.

5.                המבקש זוכה מהטעם שהוכח כי בעת דין ודברים עם השוטר החלו לעלות נוסעים לרכבו ומשכך קבעתי כי לא היה מקום להאשימו באי ציות לשוטר או להורות עליו לעזוב את המקום.

6.                המאשימה התנגדה לבקשה והסתפקה בטענה שלא ניתנו למבקש הוצאות בהכרעת הדין ולכן עליו לעתור לערכאת ערעור אם ירצה בכך.

7.                החלטתי לקבל את הבקשה ולהלן נימוקי:

א.                  ראשית אציין כי תמוהה בעיני טענת ב"כ המאשימה שכן הנאשם לא בקש הוצאות בטרם ניתנה הכרעת הדין, וגם לא היה מקום לכך שכן טרם נודעו לו תוצאות הכרעת המשפט. בית המשפט אינו מטיל הוצאות כדבר שבשגרה על המאשימה כל אימת שמזוכה נאשם בדינו.

ב.                   ולגופו של עניין - סעיף 80(א) לחוק העונשין מאפשר מתן צו הוצאות הגנה במידה והנאשם זוכה בשני מקרים, האחד כשמלכתחילה לא היה יסוד ראייתי להאשמה, והשני כשהיו נסיבות אחרות המצדיקות זאת.

ג.                    בע"פ 11024/02 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 436, 445-446 קבעה כב' השופטת א. חיות כי בחינת בית המשפט את הקריטריון לפיו מלכתחילה לא היה יסוד ראייתי לאשמה אינה רק על בסיס חומר הראיות שהיה מונח בפני התובע אלא יכול גם על-פי חומר הראיות שצריך היה להיות מונח לפני התובע בעת ההחלטה אם להעמיד לדין, דהיינו אם היתה התרשלות בביצוע החקירה ולא בהכרח בהחלטת המאשימה, וכדבריה:  

"המסקנה לפיה לא היה יסוד להאשמה יכול שתוסק גם מקום שבו הייתה התרשלות בחקירה "באופן שחקירה אחרת אותה ניתן היה לערוך באופן סביר, הייתה מצמיחה חומר חקירה אשר יש בו כדי לשכנע תובע סביר- המעיין במכלול החומר- כי לא קיימת ציפייה כי יש בחומר הראיות לכאורה שבידו, בסיס להרשעת הנאשם" (ראו: עניין יוסף וסרסור, 522). במקרה כזה, מבוססת המסקנה כי לא היה יסוד להאשמה על ראיות בכוח, אשר יכולות היו למנוע את הגשת כתב האישום, ואשר היעדרן מחומר הראיות, בנוסף או במקום חומר הראיות אשר שימש בסיס להגשת כתב האישום, נובע מהתרשלות בחקירה (ראו גם: ע"פ 303/02 דרוויש חמדאן נ' מדינת ישראל פ"ד נז(550 (2, להלן: עניין חמדאן). לא למותר לציין בהקשר זה את קביעת בית המשפט בעניין דבש לפיה על אף שהמושג 'לא היה יסוד להאשמה' אינו פורש עצמו רק על מקרים קיצוניים שבהם לא היה כל יסוד להאשמה, מדובר באותם מקרים מובהקים שבהם יסוד ההאשמה הוא יסוד רעוע (שם, 106)" (הדגשה שלי י.ר.).

ד.                   בפסק דיני קבעתי אמנם כי עבירת אי ציות לשוטר הינה עבירה בעייתית משום האופן הסובייקטיבי שהשוטר רואה את אי הציות לו. וכי שוטרים שונים נוהגים אחרת בנסיבות דומות. ועם זאת לא מתקבל על הדעת כי שוטר יעשה ככל העולה על רוחו, וישנו מתחם סבירות בו עליו לפעול.

ה.                  במקרה דנן לפי הנסיבות שהוכחו אף מדברי השוטר עצמו, לפיהם עוד בטרם ניתן הדו"ח עלו נוסעים לרכב. לא היה כלל מקום להורות לנאשם לסוע מהמקום שיועד להעלאת והורדת נוסעים, וכן לא היתה סיבה לרשום לו דו"ח. הווה אומר  ההחלטה לרשום לנאשם דו"ח היתה בלתי סבירה בנסיבות העניין. ולכן בהכרעת הדין קבעתי "בנסיבות אלה לא היה מקום לרישום הדו"ח ולא היה מקום לדרוש מהנאשם לעזוב המפרץ שיועד למטרת העלאת והורדת נוסעים".

ו.                    אף מר תמוז עד ההגנה - מלווה קבוצת התיירים שקבלתי את עדותו כאמינה העיד על התנהגות לא ראויה מצד השוטר כלפיו, עת פנה ואמר לו: " אם אתה לא מסתלק מפה מיד, אני עוצר אותך באשמה של הפרעה לשוטר..." (פרוט' עמ' 7 ש' 20-21)

ז.         מכאן שהשוטר חרג ממתחם הסבירות בפעולותיו ורישום הדו"ח כנגד הנאשם היה שלא כדין ובגדר רשלנות בחקירת האירוע. משכך על המאשימה לשאת בהוצאות הנאשם.

על-כן אני נעתר לבקשה.

היות והמבקש לא הציג ראיה אחרת ישולמו לו הוצאות בגין ימי עבודה על-פי השכר הרגיל המשולם עבור הפסד ימי עבודה ונסיעות.

מטיל על המאשימה צו להוצאות בסך של 360 ש"ח שישולמו למבקש תוך 45 יום מהיום.

ניתנה היום,  כ"ד ניסן תשע"ב, 16 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.